החברה המערערת הינה חברה בבעלות ובניהול עזרא בר נתן ועוסקת בתחום תיווך נדל”ן.
מנהל החברה נפל קורבן לסחיטה באיומים על ידי מי שהיה העובד היחיד בחברה שלו ושילם לו כספים בגובה 500,000 ₪ מכספי החברה.
כספים אלו נרשמו כמשיכת בעלים מהחברה.
לימים החליט המנהל להגיש תלונה במשטרה ובעקבות זאת נוהל הליך פלילי שהסתיים בהרשעה.בעקבות ההרשאה הגישה החברה בקשה לתיקון דו”ח מס הכנסה באופן שיציג את התשלומים הנ”ל כהוצאה בייצור הכנסה.

טענת החברה-

הסחיטה בוצעה נגד החברה והכספים שולמו מקופת החברה. מדובר בהוצאה בייצור הכנסה. אילולא התשלום, הייתה ניכרת ירידה ברווחיות החברה.

טענת פקיד השומה-

הכספים שולמו על ידי המנהל כדי להגן על עצמו, על גופו ועל משפחתו.
זוהי הוצאה פרטית ולא עסקית.
להלן ציטוט מטענתו השנויה במחלוקת של פקיד השומה : “בניגוד לדמי חסות, שניתן לראות בה משום סחטנות המופנית כלפי העסק עצמו, כשהאיום מופנה כלפי העסק (כגון שריפת המשרדים), הרי שבמקרה דנן …האיום הופנה כלפי בר נתן באופן אישי”.
עולה השאלה- האם פקיד השומה מתיר תשלום דמי חסות?
סחיטה באיומים הינה עבירה פלילית, תשלום דמי סחיטה זו הוצאה לא חוקית ומנוגדת לתקנת הציבור.

פסיקת בית המשפט-
בית המשפט אינו קיבל את הערעור וקבע-
1.תשלום דמי הסחיטה בוצעו מחשבון החברה רק מהסיבה שלא היה ניתן למשוך כספים מחשבון האישי של המנהל. הסחטנות הופנתה כלפי המנהל. טכנית בחר לשלם זאת באמצעות משיכת כספים מהחברה.

2.הכספים שולמו כדי להגן על המנהל ומשפחתו. זו אינה מטרה עסקית אלא אישית.

3.החברה לא הציגה מסמכים אשר יעידו על ביצוע ההוצאה, היקפה ויעודה ולכן לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש ממנה.

4.התברר כי בשנים בהם נסחט, עלה שיעור הרווח באופן ניכר עובדה הסותרת טענתו שמעשי הסחיטה השפיעו על רווחיות החברה.

כאמור הערעור נדחה